הפילוסופית עובדת מאז 1944 עבור הארגון שקדם ל"תקומה לתרבות ישראל". כבר בעת המלחמה היא מכינה רשימות מלאי של אוספים יהודיים, שהיו באירופה לפני פרוץ המלחמה. רשימות המלאי האלה מהוות עדות יקרת ערך לחיים היהודיים באירופה לפני האסון. אבל הן כמובן גם מעין מפת דרכים, שקובעת מה צריך לחפש אחרי המלחמה. אחרי המלחמה נוסעת ארנדט ברחבי גרמניה, מנהלת מו"מ עם רשויות ועם ספריות ומחברת קול קורא שפונה לספריות גרמניות ומבקש מהן לדווח על ספרים שנשדדו. מספר הנענים לקריאתה של ארנדט משקף את רמת המודעות של הספריות באותן ימים: אפס. 

חנה ארנדט רואה בספרים "שברים ושרידים משדה ההריסות של העבר". חיבור ללא פערים למסורת היהודית מן התקופה שלפני השואה אינו אפשרי, לדבריה, אבל היא רואה בספרים שרידים יקרי ערך שיכולים לסייע בתקומת התרבות היהודית. בנוסף, הספרים הם גם עדות להרס שחוללו הנאצים, והם תמיד יספרו משהו גם על בעליהם שנרצחו ועל הדרך שבה נשדדו.

הוא היה המנהל האחרון של בית המדרש, ודאג ששעריו יישארו פתוחים. גם לאחר המלחמה חשוב לו מאוד לדאוג לכך שאוצר הידע של בית המדרש יהיה נגיש. הוא פועל על מנת שספרים שמוצאים אותם לאחר המלחמה יהיו נגישים ליהודים הגרמנים ששרדו. בהיותו יו"ר הוא האיש המעודכן ביותר בכל מה שנוגע לפיצויים.

זה כמובן טומן בחובו פוטנציאל לקונפליקט עם היהדות בישראל ועם יהדות אמריקה. בחיפושיו אחר הספרים מספרייתו האישית ליאו בק מצליח קצת יותר: בערך 40 ספרים מתוך 4000 הספרים שהיו לו בספרייתו מגיעים אל המאגר הארכיוני של האמריקאים באופנבאך.

חלק גדול מן הספרים הועברו במהלך המלחמה לפריפריה, תכולת הספרייה פוזרה. חלק מן הספרים שהיו בברלין נשרפו בהפצצה של חודש נובמבר 1943. בנוסף לכך, לאחר המלחמה אנשים וגופים כה רבים הביעו עניין בספרים שנותרו, שגם אלה חולקו בין גורמים שונים. על כן מסב גרומאך את תשומת ליבן של הרשויות האדמיניסטרטיביות האמריקאיות והגרמניות למה שנותר מן הספרייה המרכזית של המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין, כדי לשמור לפחות על החלק הזה מפני ביזה. מעבר לכך, הוא פוגש עוד אנשים שמחפשים ספרים, כמו למשל חנה ארנדט וגרשם שלום, וחולק עמם את מה שהוא יודע על מה שעלה בגורלם של כל הספרים.    

בשל העבודה הממושכת שנכפתה עליו כספרן, יודע גרומאך ששירות הביטחון הקים בברלין את הספרייה היהודית הגדולה ביותר שהייתה קיימת אי-פעם. וכך הוא נותר זמן רב נאמן לחלומו, שמאותם ספרים תוכל להיבנות ספרייה יהודית מרכזית – מדפים מלאים עד להתפקע שהספרים שבהם ישמשו לחקר ההיסטוריה והתרבות של היהדות. לגרומאך ברור שחלק גדול מבעליהם הקודמים של הספרים לא חיים יותר. על כן הוא מתבטא נגד השבת הספרים ולמען שימור הספרייה. הספרים יכולים לשמש באותה מידה למחקרים שאין להם מניעים אנטישמיים – כך הוא טוען. אולם המטרה של גרומאך בלתי אפשרית. 

חלק גדול מן הספרים הוצאו מהעיר המופצצת במהלך המלחמה, ותכולת הספרייה פוזרה. חלק מן הספרים שהיו בברלין נשרפו בהפצצה של נובמבר 1943. בנוסף לכך, לאחר המלחמה אנשים וגופים רבים הביעו עניין בספרים שנותרו, והם חולקו בין גורמים שונים. על כן מסב גרומאך את תשומת ליבן של הרשויות האמריקאיות והגרמניות למה שנותר מן הספרייה המרכזית של המשרד הראשי לביטחון הרייך, כדי לשמור לפחות על החלק הזה מפני ביזה. מעבר לכך, הוא פוגש עוד אנשים שמחפשים ספרים, כמו חנה ארנדט וגרשום שלום, וחולק עמם את מה שהוא יודע על גורל הספרים.         

היסטוריון הדתות גרשום שלום מתגייס יחד עם עמיתיו כדי לחפש ספרים – כאחד מנציגיו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית). באמצעות "תקומה לתרבות ישראל", בית הספרים אמנם כבר מקבל ספרים, אבל במרכז אירופה ובמזרחה עדיין מקווים למצוא שרידים של ספרים שנשדדו מבעליהם. במכתב אל ליאו בק מתאר גרשום שלום ב-1946 את חששותיו, המניעים אותו לחפש ספרים באופן עצמאי:

"עד כמה שאני מבין זאת, המדיניות העקרונית של האמריקאים היא להשיב את תכולתם של אוספים יהודיים, ובעיקר את הספרים שמגיעים אל המאגר הארכיוני באופנבאך, לַממשלות של המדינות שהן מקור הספרים – ולא לעם היהודי או לנציגיו – ופירוש הדבר שכמויות גדולות של ספרים ייעלמו ברוסיה ובפולין; ואסור לנו להשלות את עצמנו באשר לגורל שצפוי להם."

שלום, ברגמן ושונמי הם חלק ממחלקה שהוקמה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי במיוחד לצורך חיפוש ספרים. שמה של המחלקה הוא "אוצרות הגולה". מצד אחד, יש לספרייה עניין בספרים אלה כספרות מחקר. המטרה הנוספת היא שהספרייה בירושלים תהא זו שתירש את נכסי התרבות של יהדות גרמניה.    

ההיסטוריונית והסופרת האמריקאית עוברת אחרי מלחמת העולם השנייה לגרמניה ועובדת בין השאר באופנבאך. שם היא ממיינת ומזהה 18,000 ספרים בקירוב. זו עבודה מעיקה, כמו שאומרת היא עצמה:

"ריחו של המוות עלה מתוך מאות אלפי הספרים וחפצי הדת הללו – ניצולים מיותמים, חסרי בית ואילמים, שהיו שייכים לבעליהם שנרצחו." 

(לוסי דוידוביץ', 2008)

"במהלך עבודתי המלנכולית […] התברר לי שכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לזכור […] וליצור מן הזיכרונות שלנו מצבות זיכרון שיאריכו ימים – שירים וסיפורים, כתבֵי זיכרון וכתבים היסטוריים. זו אחת הדרכים שבה יכול העבר להינצל ולשרוד, לאחר שהחריבוהו באופן בלתי הפיך."

(לוסי דוידוביץ', 1992)    

טויבלר היה בעברו מרצה ב"בית המדרש הגבוה למדעי היהדות". גם לו היה עניין בספרים שנשדדו. בדומה לגרומאך, רצונו הגדול ביותר היה לאסוף את הספרים שנשדדו במקום אחד ולהקים באמצעותם ספריית זיכרון – אך הוא רצה לעשות זאת באמריקה, לא בגרמניה. הספרייה תשמש כגלעד לתרומתם הספרותית של יהודי גרמניה ולקורבנות הרצח של הנאצים – כך לפי תפיסתו של טויבלר. בדיוק כמו במקרה של גרומאך, ספריית הזיכרון של טויבלר נשארת חלום באספמיא. אבל המחשבות והרעיונות שלו מוצאים בכל זאת קרקע פורייה. ב-1955 הם הופכים לחלק ממצע הפעולה של מכון מחקר חדש לחקר תולדות יהודי מרכז אירופה בעידן המודרני – הוא מכון ליאו בק. דור המייסדים של המכון עוד חווה בעצמו את השואה.

במכון ליאו בק, זיכרון והנצחה ממלאים תפקיד חשוב עוד עד היום. כל החומר שמופיע באתר האינטרנט הזה נאסף ונכתב מתוך לזכור ולהנציח, והרצון הזה הוא גם המניע לאיתור ספרים נוספים. כמה מהספרים האלה כבר נחים על מדפי ספריות המכון בירושלים, בלונדון ובניו יורק. כך שבסופו של דבר אפשר לומר שקמה ספריית זיכרון קטנה, במובן שטויבלר התכוון אליו.