בצעירותו עבר השל הכשרה דתית יסודית בפולין והוסמך לרבנות. זמן קצר לאחר מכן עבר לברלין, שם קיבל תואר דוקטור באוניברסיטה ע"ש הומבולדט. במקביל ללימודיו באוניברסיטה, הוא נרשם ללימודים בבית המדרש, ולבסוף גם לימד שם בעצמו. אולם כאשר הנאצים עלו לשלטון, הכל השתנה. בשנת 1938 גורש השל לפולין, ונאלץ לברוח משם כדי להימלט מפני הנאצים. הוא הצליח להימלט בדרכים לא דרכים – תחילה לאנגליה, אחר כך לארצות הברית.
באמריקה הצליח השל למצוא מולדת חדשה, ולימד תחילה בהיברו יוניון קולג' ובהמשך בסמינר התיאולוגי היהודי של אמריקה. הוא לימד אתיקה ומיסטיקה יהודית וחיבר יצירות חשובות על היהדות. לספריו, ביניהם "האדם אינו לבד" ו"אלוהים מחפש את האדם", יש השפעה רבה עד היום. הם מראים שעבור השל, הדת הייתה יותר ממסורת גרידא – הוא ראה בה מערכת יחסים חיה בין האל לאדם.
אמונה הלכה למעשה
השל ראה באמונתו הדתית דבר שמחייב אותו לפעולה. הדבר התבטא בצורה ברורה בפעילותו הפוליטית. אמונתו דחפה אותו להיות פעיל בולט בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב. לצד מרטין לותר קינג, שעמו היה להשל קשר רוחני ופוליטי עמוק, צעד השל בסֶלמה, אלבמה בשנת 1965, כדי להפגין נגד הדיכוי והאפליה השיטתיים של האוכלוסייה השחורה. את החוויה הזו תיאר כ"תפילה באמצעות הרגליים". עבור השל, צדק וחירות לא היו רק ערכים יהודיים מרכזיים, אלא גם עקרונות אוניברסליים, שאותם ייצג בזירה הציבורית.
רדיפת השלום שלו ושאיפתו לצדק אף הביאו אותו להתנגד למלחמת וייטנאם. השל ראה בסכסוך זה כישלון מוסרי של אמריקה, ומלחמה שעלתה בחיי אדם תוך פגיעה בחירות ובמוסר. השל לא רק היה מתנגד קולני לַמלחמה – באמצעות דבריו ופעילותו הוא ניסה לשכנע את החברה האמריקאית לשנות את דעותיה. בפעילותו, חתר השל להעמיד משקל נגד לְיחסו המנוכר של האדם כלפי העקרונות האלוהיים של אהבה ושל חמלה.
מורשתו של השל היא עדות לכך שאמונה יכולה ללכת יד ביד עם עשייה אמיצה. הוא לימד אותנו שאף אחד איננו אי ושהאמונות הדתיות שלנו מאחדות אותנו וקוראות לנו להיאבק למען עולם צודק יותר.
"זִכרו היטב שיש משמעות מעֵבר לַאבסורד. יכולים אנו להיות בטוחים שכל מעשה קטן חשוב, שלכל מילה יש כוח, שכולנו יכולים לתרום את חלקנו כדי לגאול את העולם".