היינריך לֶוֶה

הוא למד בתיכון פרוטסטנטי במגדבורג. בהמשך למד היסטוריה ושפות אוריינטליות באוניברסיטה ע"ש הומבולדט בברלין, ובמקביל שמע הרצאות בבית המדרש. כסטודנט יהודי בברלין, הוא חיפש דרכים להתמודד עם האנטישמיות המודרנית המתפתחת ועם משברי הקהילה על רקע של התבוללות ואינטגרציה תרבותית.

בשנת 1892 הקים לווה את "יוּנג ישראל" ("ישראל הצעירה") , הארגון הציוני הראשון בגרמניה, והיה בין מייסדי אגודת הסטודנטים היהודים, שהפכה בשנת 1914 ל- Kartell Jüdischer Verbindungen, ארגון גג לסטודנטים ציונים בגרמניה. בשנים 1893-1894 ערך את העיתון "יידישה פולקסצייטונג" בברלין, ובשנים 1985-1986 שימש כעורך הירחון "ציון". בשנת 1895 ביקר לראשונה בארץ, וכן התוודע להרצל, עוד לפני שזה פרסם את "מדינת היהודים". לווה שב לאירופה בשנת 1897 והשתתף כנציג מארץ-ישראל בקונגרס הציוני הראשון. לאחר הקונגרס נשאר בגרמניה והקים את הפדרציה הציונית. בשנים 1902-1908 הוא היה העורך הראשון של "Jüdische Rundschau", שהיה העיתון החשוב ביותר של ציוני גרמניה.

לווה כספרן

במקביל לעבודתו העיתונאית ולפעילותו למען הציונות, פילס לווה את דרכו בעולם הספריות. בשנת 1899, החל את הקריירה שלו בספרנות כעובד-עזר בספריית האוניברסיטה ע"ש הומבולדט בברלין, ובשנת 1909 קודם למעמד ספרן. במהלך תקופה זו פגש את ג'ני וויילד והשניים התיידדו. לווה היה זה שסייע למנהלת לעתיד של ספריית בית המדרש לקבל את עבודתה הראשונה בספרייה הפרטית של סלומון נוימן. לווה המשיך לשמש כמורה רוחני לוויילד.

לאורך כל הקריירה שלו כספרן, התגייס לווה למען בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (היום הספרייה הלאומית). לווה היה הכוח המניע מאחורי העמותה של ידידי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הצעתו להקים ספרייה לאומית יהודית בירושלים התקבלה פה אחד בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905.

בשנת 1933, כתוצאה מ"החוק [הנאצי] להשבת הפקידות המקצועית על כנה", אולץ לווה לפרוש מעבודתו כספרן באוניברסיטה. ביולי אותה שנה נענה לקריאה להיות מנהל הספרייה העירונית "שער ציון" בתל אביב והיגר ארצה עם משפחתו. בתפקידו החדש המשיך לווה לפרסם עבודות מחקר בתחום ההיסטוריה היהודית והיה לדמות מפתח בביסוס מערכת הספריות בפלשתינה המנדטורית ולאחר מכן במדינת ישראל. לווה הלך לעולמו בחיפה בשנת 1951.