חנה ארנדט

היא למדה פילוסופיה, תיאולוגיה ויוונית באוניברסיטת מרבורג, שם פגשה את מרטין היידגר, והמשיכה את לימודיה בחסותו של קרל יאספרס באוניברסיטת היידלברג, שם היידלברג גם קיבלה תואר דוקטור בשנת 1929. נושא הדוקטורט שלה היה מושג האהבה בכתביו של אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה הקאתולית.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, נאלצה ארנדט להימלט לפריז, שם פעלה בארגונים שדאגו לצרכיהם של פליטים יהודים. בשנת 1940 היא הוחזקה לזמן קצר במחנה מעצר בצרפת, לפני שהצליחה להימלט לארצות הברית עם בעלה היינריך בּלוכֶר ועם אמה. בארה"ב, עבדה ארנדט כסופרת וכעורכת, ובין היתר ערכה את כתב העת Jewish Frontier ושימשה כעורכת בהוצאת שוקן.

לאחר 1945, ייחדה ארנדט את זמנה באופן אינטנסיבי לניתוח מערכות טוטליטריות. בספרה "יסודות הטוטליטריות" (תרגמה, ערכה והוסיפה פתח דבר: עדית זרטל, הקיבוץ המאוחד, 2010) היא מנתחת את עליית שיטת המשטר הזו כפי שבאה לידי ביטוי בַּאנטישמיות, בַּאימפריאליזם וּבַהתעלמות מזכויות אדם. בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" (מאנגלית: אריה אוריאל, בבל, 2000), היא בחנה את המשפט שהתנהל בירושלים נגד הפושע הנאצי וטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" כדי לתאר את השגרתיוּת ואת חוסר המחשבה שעומדים לא פעם מאחורי אכזריות של בני-אדם. בפילוסופיה שלה עסקה ארנדט בתנאי החיים של האדם ובתנאים שמכתיבים כיצד הוא מתנהל, וכמו כן היא דנה בכתיבתה בטבעם של שררה ושל אלימות, ובאפשרויות שהחירות והדמוקרטיה בעולם המודרני טומנות בחובן.

 האתגרים שניצבו לפני ארנדט בבואה להציל נכסים תרבותיים יהודיים

במקביל למלאכתה התיאורטית, הקדישה חנה ארנדט את זמנה להצלת המורשת התרבותית היהודית שאותה שדדו הנאצים. בתפקידה כמנכ"לית ומנהלת בפועל "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), היא מילאה לאחר מלחמת העולם השנייה תפקיד מפתח באיתור נכסי תרבות שהנאצים שדדו מיהודים והשבתם. במהלך ביקוריה בגרמניה, היא חיברה חמישה דו"חות מפורטים על האוספים שהצליחה לאתר. עבודתה של ארנדט נתקלה באתגרים רבים: היא התמודדה עם התנגדות ניכרת לעבודתה, הן מצד הרשויות בגרמניה, והן מצד קהילות יהודיות מקומיות, שביקשו לרשת את אותם נכסי התרבות שלא היה מי שניתן להשיבם לידיו. מאמציה ממחישים את הקשיים המורכבים שעמם נאלץ להתמודד כל מי שניסה לשמר את המורשת היהודית ולעשות צדק בתחום הזה באותן שנים שלאחר מלחמה.