חכו, אני אדליק את האור. הימים אפלים ממילא – גם כשמדליקים את האור. אל פחד, לכם לא יקרה שום דבר. למרבה הצער, אי אפשר לומר זאת על הסטודנטים והמרצים בבית המדרש. סכנה מרחפת בחלל האוויר, ובית המדרש נקלע לעין הסערה. רדיפות, גירושים והשמדה מאיימים על כל יהודי. המרצים והסטודנטים שהִכרתם עד כה מתייצבים בכל כוחם נגד המשטר הנאצי. והם שואלים את עצמם שאלות שמעידות על מצוקה איומה. אחת השאלות היא: האם לסכן חיים כדי להציל ספרים?
סובב את המסך לקבלת התצוגה הטובה ביותר
פרק 2
תחילת הסוף
השנה היא 1933. הנאצים עלו לשלטון. בית המדרש הוא מעכשיו קורבן לגחמות המדיניות האנטי-יהודית שלהם. הוא מוצא פתרונות מאולתרים למצב החדש ומתריע על הסכנה הגדולה. למרבה הפלא, הוא ממשיך להתקיים, והופך למפלט לסטודנטים ומרצים יהודים מכל רחבי אירופה.
"גם אם לא הייתה זו הסיטואציה האנושית הקשה ביותר שנחוותה אי פעם, היו נחרתים בזיכרוני הגברים והנשים הללו, שבראו נווה מדבר של יציבות בסמינרים, בהרצאות ובכיתות התִרגול, בינות לסכנות, לחורבן ולאסונות."
(הרברט א. שטראוס, סטודנט בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות )
מדיניות הנאצים כלפי היהודים שמה לה למטרה לדחוק יהודיות ויהודים מתוך חיי החברה, ומתוך כך גם ממוסדות הלימוד וההשכלה הגבוהה. באמצעות "החוק בדבר שיקום הפקידות המקצועית" ו"החוק נגד צפיפות-יתר בבתי-הספר ובמוסדות גרמניים להשכלה גבוהה", נשללה מיהודים האפשרות ללמוד במוסדות ממשלתיים. אולם שעריו של "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" נותרו פתוחים בפניהם. עובדה זו משכה אל בית המדרש סטודנטים ומרצים ממגוון תחומים מקצועיים, והרחיבה את אפשרויות הלימוד.
אבל מי בעצם חושב באותם ימים על הוראה או על לימודים? עבור יהודים שעוסקים בתחום ההוראה, בית המדרש הוא אחת מאפשרויות הפרנסה המעטות שנותרו. במשך זמן מה, העבודה בבית המדרש אפילו מספקת הגנה מפני
לימודים אקדמיים הופכים לאטרקטיביים גם מסיבות אחרות: יהודים רבים אינם מאמינים שיש להם עתיד בגרמניה, וחשים היטב בסכנה שנשקפת להם. הם רוצים לסיים בהצלחה את לימודיהם ולרכוש מיומנויות מקצועיות שעשויות להועיל להם בארצם החדשה. רבים מתכוננים להגירה
"מובן שלא היינו נאיביים, ידענו על הסכנה סביבנו, שארבה לנו כל הזמן, אבל בכל זאת חיינו כמו על אי. אני חושב שההתנסות הזו מראה מה היה תמיד פירושם של חיים יהודיים ושל לימודי יהדות: להינצל ולשרוד למרות הכול, מפני שהיהודים מוצאים מפלט בעולם הלימודים.[…] לכן אמנם היינו ערים לדברים הנוראים המתרחשים בעולם, אבל בית המדרש, היה הדבר החשוב יותר. שם הרגשנו בבית, ושם הרגשנו בסופו של דבר גם בטוחים ומוגנים."
אחרי
כשנה לאחר אירועי ליל הבדולח, בנובמבר 1939, מספר הסטודנטים בבית המדרש הצטמצם ל-25. ליאו בק דוחה את כל ההצעות לעזוב את גרמניה, וממשיך לנהל את בית המדרש. על אף כל התנאים הקשים הוא מצליח לגייס מורים ומרצים חדשים, וביניהם גם אנשי ספר שכבר יצאו לגמלאות ורבנים מקהילות בברלין. מורים במשרה חלקית מציעים מה שמכונה "קורסים פרקטיים", וביניהם: כיצד לנאום בציבור, לימודי ספרדית ואנגלית, קריאת טקסטים בעברית מודרנית, עבודה סוציאלית ברוח ערכי היהדות, ו… התעמלות.
בין אנשי הסגל האחרונים שעבדו ב"בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" לפני שסגר את שעריו בלית ברירה היו
אתם כאן!
ואתם יכולים להפגין גם היום, שנים לאחר שהמקום חדל להתקיים, ולהביע סולידריות עם התלמידים והמורים ב"בית המדרש הגבוה למדעי היהדות".
סמסטר הקיץ האחרון נפתח בטקס חגיגי ב-29 באפריל 1942. הוא כבר לא יסתיים במועד. ב-19 ביולי נכפה על "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" לסגור את שעריו. עבור ליאו בק, זו מכה קשה:
"הפעם האחת והיחידה שבה ליאו בק איבד את עשתונותיו בציבור הייתה כשנאלץ להכריז שעל בית המדרש לסגור את שעריו."
הרברט א. שטראוס, סטודנט בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות
סילבוס "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" לסמסטר הקיץ של שנת 1942. ליאו בק מעביר קורסים בימי שלישי ושישי, בשעות הבוקר, ויוליוס לבקוביץ מציע קורס אחד בימי רביעי בערב.
ציר הזמן: כרונולוגיה חלקית של אפליה שיטתית
נאסר על כנסים יהודיים לקידום הרעיון שעל היהודים להישאר בגרמניה. על סופרות וסופרים יהודים בגרמניה נאסר לכתוב ולעסוק בפעילות ספרותית כלשהי.
"בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" מאבד את מעמדו כ"גוף ציבורי", ובכך נשללות ממנו הכרה משפטית והטבות מס שונות.
ליל הבדולח (9-10 בנובמבר 1938). לאחר ליל הבדולח, בית המדרש סוגר זמנית את שעריו. הפעילות הלימודית מתחדשת במתכונת מוגבלת רק בינואר 1939. כמה מן הסטודנטים והמרצים נעצרים.
תחילת הטרנספורטים למזרח.
ומה עכשיו?
בסופו של דבר, הפסיקו הנאצים את פעילותו הלימודית של בית המדרש – אז על מה עוד נשאר לדבר? על מה שהנאצים היו מעדיפים שלא נספר: על התנגדות אמיצה ועל מבצעי הצלה מתוחכמים. על הבריחה אל עולם הספרים, כשעולם הקוראים עולה בלהבות. על כל אלה נספר כדי שלא להפקיר את ההיסטוריה בידי הנאצים. תוכלו לעזור לנו?
מאי 1933, ניו-יורק: יותר ממאה אלף איש משתתפים במצעד מחאה נגד הנאצים.
הסתירה הפנימית שבאידאולוגיה הנאצית
בסוף המאה ה-19, ואפילו בתחילת המאה ה-20, לא היה מקום ליהדות כנושא למחקר אקדמי באוניברסיטאות הציבוריות בגרמניה. על כן הוקם "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" בברלין כמוסד לימודי פרטי, על בסיס תרומות. אלא שדווקא תחת השלטון הנאצי גבר העניין בהיסטוריה יהודית – אם כי מטרת הנאצים הייתה לבסס את מדיניותם האנטי-יהודית על נימוקים מדעיים לכאורה. לאור זאת, חשוב היה במיוחד שיהודים יהיו אלה שיגדירו מה היא יהדות, שיהודים יוכלו לומר את המילה האחרונה בכל מה שנוגע להיסטוריה יהודית, דווקא מפני שבגרמניה רצו לשים לה קץ.
"חקר היהודים"
….הוא אחד מן הרעיונות המופרכים הרבים של הנאצים. מטרתו של ה"תחום" היא לספק הוכחות מדעיות ל"אובייקטיביות" ול"אמת" של האידאולוגיה הנאצית. מוסדות מחקר נאציים רבים מתמחים בַּ"מדע" האנטי-יהודי ועוסקים באופן אנטישמי מוצהר בהיסטוריה ובתרבות של היהדות. אחד המוסדות האלה הוא "המכון לחקר השאלה היהודית", חלק ממשרד התעמולה של גרמניה הנאצית
"הפיכתם של היהודים ללא יותר ממושאֵי מחקר הייתה מטרתן המוצהרת של כל היוזמות הללו. נקודת מבט לא-יהודית, ארית, נועדה להחליף את החשיבה הקיימת על תולדות יהודי גרמניה, שנשלטה לטענת הנאצים בידי היהודים".
(ניקולס בֶּרג ודירק רוּפּנוֹ, 2006)
המערכת מתגמלת את ה"חרוצים": מי שעוסק ב"חקר יהודים" מבטיח לעצמו סיכוי לטיפוס מהיר בסולם הדרגות. מה נכלל בתחום ומה לא – זה כבר עניין לפרשנות. המכנה המשותף של כל תחומי העיסוק הוא שמטרתם להצדיק מדיניות אנטי-יהודית. אנשי אקדמיה צעירים שפועלים ב"ענף המחקר" ההזוי הזה מתלהבים מעבודתם, מפני שהיא מאפשרת להם להפגין מרות וכוח שמתבטאים בפעילות המשטרה ברחבי גרמניה, ולא פחות מכך, לתרום לפתרון הסופי.
התנגדות אינטלקטואלית לנאצים
היסטוריוניות והיסטוריונים יהודים מתייצבים באומץ מול התעמולה הנאצית שיורה לכל הכיוונים. חמושים באינטלקט בלבד, הם נלחמים נגד מעצמת על מסוכנת.
רוצים להיאבק בנאצים בגוף ובנפש?
דוגמה אחת מתוך רבות: אחד מ"חוקרי היהודים" המצליחים ביותר בימי המשטר הנאצי, וילהלם גרַאוּ, מקדם בפרסומיו את הוצאת היהודיות והיהודים הגרמנים מן ההיסטוריה הגרמנית בפרט ומן ההיסטוריה כמדע בכלל. את זאת הוא עושה בין השאר על-ידי פרסום ספרו "אנטישמיות בימי הביניים המאוחרים". איסמר אלבוגן, כזכור אחד המרצים ב"בית המדרש הגבוה למדעי היהדות", מגיב לספר בביקורת קטלנית. הבעיה של המחבר היא שיש לו תשובה מוכנה, עוד לפני שהוא מציג את שאלת המחקר – כך כותב אלבוגן.
גראו מתנקם באלבוגן בהמשך בכך שהוא מעביר ביקורת על אחד מפרסומיו החדשים. הגירתו של אלבוגן מגרמניה ב-1938 שמה קץ לעימות האקדמי הזה.
מה שעשוי להיראות כמו ויכוח אקדמי-מדעי שגרתי הוא עסק מסוכן. בשנת 1935 הפער ההיררכי בין אקדמאים ומדענים יהודים לעמיתיהם הלא יהודים הוא כה גדול, שכל מי שמתבטא נגד המצב לא יכול לשער את ההשלכות.
שוד הספרים
בתקופה שבה ספרים ולא טוקבקים הם שנתנו את הטון בשיח הציבורי, חשוב מאד היה לדעת מי כותב את הספרים, בידי מי הם נמצאים, ולמי מותר לעיין בהם. הספריות היו האתר שבו נבנה הנרטיב ההיסטורי. אין פלא אפוא שהמשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) ניסה להחרים ספרים מספריות יהודיות רבות ככל האפשר. הדבר נועד לאפשר לו לייצר נרטיב היסטורי שהיה נכון בעיני המספר, בלי שיידרש להתעמת עם גרסאות מנוגדות.
בשנת 1939 מתחיל "המשרד הראשי לביטחון הרייך" להקים "ספריית יהודים" משלו. שירות הביטחון של הס"ס"
התקנה ה-11 ל'חוק אזרחות הרייך'" מפשטת הכל: על פי תקנה זו, רכושם של יהודים שברחו מגרמניה עובר לידי הרייך. התקנה הזו תקפה גם לַיהודים שמגורשים למחנות ריכוז במזרח, בנימוק הבא: אותם יהודים "העבירו את מקום מגוריהם או את מרכז חייהם לחוץ לארץ, כאשר חצו את גבולות הרייך." במקום "שוד", התהליך מוגדר כ"העברת הספרים למקום בטוח", והגנה עליהם מפני "ביזה פרועה". עד ספטמבר 1939 מועברות לברלין כל הספריות היהודיות החשובות, ציבוריות ופרטיות כאחת.
חותמת הספרייה של "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה".
חותמת הספרייה של "מכון הרייך לתולדות גרמניה החדשה".
נאצים עוברים על הספרים שבזזו מספריית המכון שהקים מגנוס הירשפלד: המכון למדעֵי המיניות. כמה מספרי הספרייה הזו עלו באש בשריפת ספרים של מאי 1933. הספרים הנותרים נשארו בידי הנאצים.
כוח העמידה של הספרייה
ומה עלה בגורלה של ספריית בית המדרש? זו הספרייה היהודית היחידה בגרמניה שהגישה אליה נשארה בלתי מוגבלת עד שנת 1941. רבים מן הספרים שבה נושאים משמעות תרבותית ואינטלקטואלית כבירה: הם מייצגים מסורות יהודיות שונות ומתארים היסטוריה יהודית. הספרייה מאפשרת לאנשים לקרוא, לרכוש לעצמם השכלה ולחקור – אף על פי שרודפים אותם. עד יומה האחרון ב-1942, עושה צוות הספרייה ככל יכולתו כדי לשמר את מורשתו של מקום המפלט הזה ולטפחה.
ג'ני וִוילדֶהוהעוזרת שלה, אַדֶל שפֶּרלינג, דואגות לכך שהספרייה תמשיך לפעול, ונעזרות לשם כך בכושר אלתור מופלא. האתגרים שניצבים לפניהן רבים: אין כסף לרכישת ספרים חדשים וכמעט אין יותר ספרים של סופרות וסופרים יהודיים. בנוסף לכך, בשנות ה-30 אוסרים על הדפסת ספרים בבתי-דפוס יהודים. ואין לשכוח שמאז 1939 גרמניה נמצאת במצב מלחמה, כך שלאף ספרייה גרמנית אין קשרי מסחר עם ספריות מחוץ לגרמניה.
ובכל זאת, בספריית בית המדרש נערמים הספרים:
לא כל הספרים מתאימים כספרי לימוד. ג'ני וִוילדֶה הופכת את החיסרון ליתרון ומחליפה את הספרים שלא מתאימים בספרים מתאימים יותר. הספרים שנועדים למסירה תמורת ספרים מתאימים יותר זוכים לראשי תיבות מיוחדים – "ל.ש.", "לא שמיש".
ב-1941 כופים על בית המדרש למכור את הבניין שבו הוא שוכן, ופעילות ההוראה עוברת למקום אחר. תכולת הספרייה נשארת בבניין בית המדרש לשעבר – כך משערים. מי שרוצה לשאול עכשיו ספרים צריך לבקש אישור מהגסטאפו. רק באוקטובר 1942, כמה שבועות לאחר שבית המדרש נאלץ לסגור את שעריו, מחרימים הנאצים את תכולת הספרייה באופן רשמי, והספרים נארזים ומועברים למטה
המרכזי של "המשרד הראשי לביטחון הרייך".
תמונה קבוצתית אחרונה באולם הקריאה של הספרייה, קיץ 1938. במרכז התמונה: ג'ני וִוילדֶה, מאחוריה עומד ארנסט גרומאך.
גירוש אל עתיד לא נודע
זה נגמר. סגרו את בית המדרש. לברוח אי אפשר, אין שום סיכוי. בוועידת ואנזה, שהתקיימה בינואר 1942, מחליטה צמרת ההנהגה הנאצית על גירושם והשמדתם של היהודיות והיהודים שעוד נותרו. הנאצים עדיין מנסים להסתיר את מטרתם – מה שמכונה 'הפתרון הסופי'. על כן, העובדים והעובדות בבית המדרש לשעבר עומדים לפני גירוש ולפני ימים אפלים שאינם יודעים מה יביאו בחובם.
ליאו בק נשלח בינואר 1943 לטרזיינשטט. בשעה רבע לשש נשמע צלצול בדלת דירתו, שלא מפתיע אותו. הוא כבר מצפה לאנשי
גם ג'ני וִוילדֶה נשלחת למחנה הריכוז טרזיינשטט. בפברואר 1943 נעשית בברלין "פבריקציה", כלשון הגסטאפו. היהודים והיהודיות שעוד נותרו בעיר נעצרים במקומות העבודה, ונשלחים מיד למחנות. אותם אנשים עבדו בעיקר בתעשיית הנשק הנאצית. רובם נשלחים מיד עם מעצרם , ולשם מגיעה גם העוזרת של ג'ני וִוילדֶה, אדל שפרלינג. תאריך מותה המדויק אינו ידוע. וִוילדֶה נאלצת להעביר תקופה קשה במחנה האיסוף ברחוב גרוֹסֶה-המבורגר-שטראסֶה בברלין. ביוני 1942 הפכה הגסטאפו את הבניין, ששימש עד אז כבית אבות יהודי, למחנה איסוף. עד אלף איש נכלאים שם; בחלונות מותקנים סורגים. זהו אחד מ-16 מחנות איסוף בברלין. בכל אחד מהם בוזזים מהכלואים את כל הרכוש האישי שעוד נותר ברשותם.
ב-6 במארס 1943 כופים על ג'ני וִוילדֶה למלא הצהרת הון. לא יותר מתשעה ימים לאחר מכן מודיעים לה כי רכושה הוחרם. ב -17 למארס היא נשלחת לטרזיינשטט, כחלק ממשלוח שכולו אנשים מבוגרים יותר. בשטחו של המבצר לשעבר, שתוכנן לאכלס רק 3,000 בני אדם, חיה ג'ני וִוילדֶה עם כ-40,000 איש, ועם הפחד שבכל עת ישלחו אותה אל אחד ממחנות ההשמדה.
טרזיינשטט
מאחר שהתכנון המקורי היה שהמקום ישמש כמבצר, קל מאוד לכלוא בו אנשים. בשנת 1941 מגיעים למקום האסירים הראשונים. זהו מחנה איסוף. פירוש הדבר הוא שכל האנשים שדחסו אותם שם יחדיו מחכים בתנאים קשים ביותר כדי לדעת אם יישלחו למחנה השמדה אם לאו. טרזיינשטט משמש גם את התעמולה הנאצית. המשלוח אל המחנה מוצג באופן ציני כפריווילגיה. את היהודים ש"שפר מזלם" מאלצים לחתום על "חוזים לרכישת אחוזי בעלות", כדי שייווצר הרושם שהם רוכשים לעצמם מקום בבית אבות.
בהתאם ל"היגיון" הזה, המגורשים גם נדרשים לשלם על גירושם. טרזיינשטט נועד לשמש לצורכי תעמולה, כדי למנוע מראש מחאות מחוץ לגרמניה, אבל גם כדי להותיר את המגורשים עצמם באפלה בכל הנוגע למניעים האמיתיים של הנאצים. תוכנית תרבותית ענפה, הרצאות, הצגות וגם ספריות – כל אלה נועדו ליצור את הרושם שמחנה טרזיינשטט הוא עיר לכל דבר.
עובדי כפייה
רבים מן העובדים שנשארו בבית המדרש עד יומו האחרון הפכו לעובדי כפייה. אנשי ונשות הצוות נאסרים בידי הנאצים, ואלה מנצלים את כישוריהם של אותם עובדים למטרותיהם.
מאז 1939 הספרייה המרכזית של "המשרד הראשי לביטחון הרייך" מוצפת בספרים, בשל הביזה השיטתית של ספריות יהודיות, מוסדות יהודיים ואוספים פרטיים. הספרים נערמים בחדרי הבניין המרשים באייזֶנאכֶרשטראסֶה. מי יצליח להשליט סדר בכל כמויות הספרים? התשובה הצינית המתבקשת: מי שכבר בקיאים בכל הספרים.
משנת 1941 ואילך משתמשים הנאצים בעובדי כפייה יהודים בעל ניסיון בספרנות, כדי להשליט סדר בכמויות הספרים העצומות. לנאצים עצמם חסרים בעלי הכשרה מתאימה. גם המעטים בשירות הביטחון שיש להם הכשרה בתחום הספרנות אינם שולטים בעברית. ויש לכך עוד סיבה מעשית: עובדי כפייה הם כוח עבודה זול.
כדאי לדעת
עבודת כפייה רוחנית
אין זה חידוש שכופים על יהודים לעזור ב"מחקרים" שמכוּונים נגדם. כבר בתחילתה של רדיפת היהודים כופים על מדעניות ומדענים יהודים לעבוד במה שמכונה "עבודות-כפייה רוחניות". ההבדל בין עבודות כפייה גופניות לעבודות כפייה רוחניות הוא שאלו הראשונות מאלצות את נשות ואנשי המדע והאקדמיה לעבוד בתחומים שלמעשה אהובים עליהם. כך למשל כופים על חוקר שושלות היוחסין היהודי יעקב יעקובסון להעמיד את מומחיותו לרשות הנאצים, כדי שיוכלו להנפיק לגרמנים "תעודת ארי". ליאו בק מציית לפקודה שהוא מקבל מן הגסטאפו, וכותב חיבור שדן במעמדם החוקי של היהודים. ובמחנה טרזיינשטט מציעים אמנים יהודים תוכנית תרבותית ענפה, שנועדה לעורר מחוץ לגבולותיה של גרמניה את הרושם שלאסירים טוב במחנה…
גם במקומות אחרים (לא רק בברלין) נכפה על יהודים לסייע במיון ספרים שנבזזו. כך קרה למשל בווילנה, אחרי שהנאצים בזזו את מכון YIVO, שעסק בחקר יהדות מזרח אירופה.
"המשרד הראשי לביטחון הרייך" מקים שתי קבוצות של עובדי כפייה כדי למיין את הספרים ששדד: "קבוצת גרומאך" בספרייה המרכזית שלו בברלין, ו"קומנדו תלמוד" בטרזיינשטט. בשתי המסגרות האלה כופים הנאצים על 101 איש לפחות לעבוד בעבור "ספריית היהודים" של "המשרד הראשי לביטחון הרייך", בשנים 1941-45.
הספרייה המרכזית של הגטו. תמונת סטילס מתוך סרט תעמולה נאצי על גטו טרזיינשטט.
טופס שבו תועדו שעות העבודה של עובדי הכפייה ב"קומנדו תלמוד", מאי, 1944, טרזיינשטט.
"קבוצת גרומאך"
אין זה מקרה שהקבוצה נקראת על שמו של ארנסט גרומאך, מרצה לשעבר בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות – הנאצים ממנים אותו למנהל העבודה של הקבוצה. מדי בוקר כולא שירות הביטחון את הקבוצה כולה בתוך חדר עבודה, כדי שיעבדו במשך שמונה וחצי שעות ביום, רשמית, ולמעשה עד 16 שעות ביום – תחת השגחה של שומרים חמושים. לאחר כל משמרת עוברים העובדים בדיקה. לצד האיסור החמור לדבר על עבודתם, כולל היומיום גם מכות, התעללויות ואיומים ברצח.
במשך שנה וחצי ממיינת "קבוצת גרומאך" את זרם הספרים החדשים, שנראה שאין לו סוף. ההערכות הן שבסופו של דבר נע היקפה של "ספריית היהודים" בין שניים לשלושה מיליון ספרים. מקיץ 1943 מועברים הספרים לאתרי אחסון מחוץ לברלין, כדי שלא ייפגעו בהפצצות. גרומאך ועמיתיו משמשים מנקודה זו כאורזים וסבלים. לאחר שהספרים קוטלגו בברלין, מפזרים אותם עד מהרה במאגרים ברחבי פולין, צ'כיה וגרמניה.
זו דוגמה לתוצרי העבודה של "קומנדו תלמוד": היה עליהם לרשום את הפרטים של כל ספר בכרטיסייה שכזו.
בקיץ 1943 מקבלת ג'ני ווילדה הוראה לעבוד בכפייה ב"קומנדו תלמוד", כספרנית.
ראש "קומנדו תלמוד", אוטו מוּנֶלֶס. מנהל העבודה ב"קומנדו תלמוד", ארנסט גרומאך, היה יד ימינו.
ציור של הספרייה בטרזיינשטט (אלפרד בֶּרגֶל)
"קומנדו תלמוד"
חלק מן הספרים נשלחים אל טרזיינשטט, כדי להמשיך שם את עבודת המיון והקטלוג. שם, ג'ני וִוילדֶה היא חברה ב"קומנדו תלמוד". חברי הקבוצה מחלקים ביניהם תורנויות ומקטלגים ספרים שעוסקים בתרבות ובהיסטוריה יהודית. העבודה מאמצת והקצב הנדרש מהיר. מדי יום דוחסים את עובדי הכפייה למשך שמונה שעות בחדרים צפופים, והפסקות אין.
לאחר שנה מסיים "קומנדו תלמוד" את מלאכתו. תוך שנה מיינו נשות ואנשי הקבוצה 40,000 ספרים בקירוב, וביניהם 28,170 יצירות בעברית. מתוך לפחות 35 עובדי כפייה ב"קומנדו תלמוד" יצליחו תשעה לשרוד, וביניהם גם ג'ני וִוילדֶה. כאישה בת 69 ללא בן זוג, היא יוצאת דופן בקרב הניצולים.
תרשים גטו טרזיינשטט
עבודות כפייה כמפלט
עבודות כפייה מבוססות על ניצול והתאכזרות, ועובדי הכפייה נאלצים לעבוד עד לאפיסת כוחות. אבל אם נרחיב מעט את הפרספקטיבה שלנו, נוכל להבין שגם ג'ני וִוילדֶה וארנסט גרוּמאך ראויים להיחשב כעובדי כפייה. עבודת הכפייה שהוטלה עליהם היא מבחינתם לא רק ניצול, אלא גם הצלה. קצב העבודה שנכפה עליהם היה מכביד מאוד, כך ציינו שניהם בדיעבד, אבל העבודה עם הספרים נתנה להם כוח ותקווה. כמה מעמיתיהם וחבריהם יגנו אותם על רקע זה. אבל מיהם שישפטו מה עושה אדם כדי לשרוד?
אנשים נהיו שותפים לדבר עבירה. אמנם בכל כורחם, הם שיתפו פעולה עם הנאצים – כך יטענו אחרי המלחמה אלה שלא חלקו את מר גורלם של ארנסט גרומאך וג'ני וִוילדֶה. אלא שאסור לשכוח את הכפייה, את התשוקה להישאר בחיים, וגם את המצב האבסורדי שבו היו האנשים האלה נתונים. עובדי כפייה כמו וִוילדֶה וגרומאך נאלצו להתמודד עם סיטואציה הזויה לגמרי:
"צריך להתחשב בעובדה שבשנות הנאציזם יהודים הוכחדו בכל חלקי אירופה בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, אולם בו-בזמן נעשו מאמצים שיטתיים להציל
(הרברט א. שטראוס, סטודנט בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות 1947)
אסור לנו לשכוח כמה אכזרי היה גורלם של אסירי המחנות. את ליאו בק עוצרים ב-1943. את התנאים בטרזיינשטט הוא מתאר כך:
"בשטח שבקושי נועד להלין 3,000 נפש בצפיפות של מחנה צבאי, נכלאו פה לא פעם כמעט 45,000 איש, שמקום הלינה שלהם היה במגורי חיילים ובכל מיני מבנים אחרים; כולם היו צמודים זה אל זה, איש מעל חברו – חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה – זה היה עולמם של האסירים, וההמון בלע את היחידים. היחידים היו מוקפים בהמון, כשם שהיו מוקפים גם בדוחק, באבק, בלכלוך, בלהקות פעלתניות של חרקים וברעב שנראָה שאין לו סוף – רעב מבפנים ומבחוץ כאחד, אפשר כמעט לומר. כזה היה המצב במחנה של המרוכזים, שלעולם לא היה להם מרחב שבו יכלו להיות לבדם."
(ליאו בק, 1945)
הבריחה מן המציאות, אל גאווה מקצועית או אל השמחה בספר רב-ערך, ודאי הביאה נחמה לעובדי הכפייה שעסקו בספרנות. הם נאלצו למלא משימות שבעצם היו חשובות להם מאוד. גם המצב האבסורדי הזה היה חלק מהתנכלות הנאצים לאסיריהם.
בשלב זה כבר בטח ברור לכם: הספרים היו יותר מאשר ניירות בכריכה. הם שימשו כדי לברוח מן המציאות, מקום מפלט וישועה.
מכתב של ג'ני וויילד אל חברהּ היינריך לווה (23.04.1946), שבו היא כותבת איזו משמעות הייתה מבחינתה לעבודה שכפו עליה.
כיצד חוותה ג'ני ווילדה את עבודת הכפייה?
ג'ני ווילדה ידעה היטב למי היא מסייעת בעבודתה. ובכל זאת, מה שאנחנו יודעים על הספרנית לא מעיד בשום צורה על כך שהיא הוטרדה מהמצב. אי אפשר למצוא אצלה אף מילה של תלונה ואף ביטוי של סלידה על כך שהנאצים נעזרו בשירותיה כדי להפיק תועלת מן הספרים שהם עצמם בזזו.
להיפך: בעיניי ג'ני ווילדה הייתה העבודה ב"קומנדו תלמוד" "עבודה שמכבדת את בעליה", והיא נתנה לה אפשרות לברוח מן המציאות, גם אם לזמן קצר.
במכתב לחברהּ הוותיק היינריך לווה, שבו ראתה גם מדריך רוחני, היא כותבת, ב-23 באפריל 1946: "תוכן חיי היה העבודה, שמילאה אותי ואִפשרה לי לשכוח מה קרה סביבי." מלאכת מיון הספרים הקנתה לה כוח, זהות וגם קשר אל החיים שהיו לה לפני שנשלחה לטרזיינשטט. לגאוותה המקצועית היא נותנת ביטוי במכתב נוסף אל לווה: "ברצוני לחזור ולומר שהייתי בטרזיינשטט שלוש שנים מלאות ועבדתי שם כספרנית מקצועית, על אף התנאים ששררו שם, כידוע לכל: רעב, מצוקה ומחלות למיניהן."
לא רק ג'ני ווילדה עשתה את ההפרדה הזו. גם אסירים אחרים שעבדו ב"קומנדו תלמוד" נהגו כך, וביניהם ליאו בק. למרבה מזלה, ווילדה עצמה אינה ערה לביקורת שעולה כנגדה על רקע זה. אין עדויות לכך, על כל פנים. גורלו של עמיתה, ארנסט גרומאך, שונה מבחינה זו.
המחשבות שגרומאך מרשה לעצמו לחשוב
לנגד עיניו של גרומאך נערמים בספרייה המרכזית של "המשרד הראשי לביטחון הרייך" אוצרות תרבות בקנה מידה מרשים. הוא בונה מהבלגאן העצום ספרייה, ומסכם את התוצאה במילים הבאות, ולא בלי גאווה: "ספרייה יהודית בהיקף ובשלמות שוודאי לא נודעו כמוה מעולם, בשום מקום בעולם."
(ארנסט גרומאך, 1945)
גרומאך מקווה לתרום את חלקו ל"שמירה על הספריות היהודיות שנשדדו, […] ולשיקומן כמכלול, כך שביום מן הימים נוכל להשיבן לידינו כספריה יהודית מרכזית."
הוא רואה בספרייה מפעל אישי שלו, על אף כל הנסיבות. והוא נתקף ייאוש גמור כשהיא עולה באש:
בנובמבר 1943 נפגעת הספרייה של "המשרד הראשי לביטחון הרייך" בהפצצה אווירית. גרומאך מאבד את המשמעות שראה בעבודתו:
"בנובמבר אותה שנה ראיתי את כל מפעלי עולה באש, […] אבל כל זה כבר לא היה לי אכפת בכלל. […] המאבק תם, מבחינתי, שוב לא היה בו שום טעם, זו הייתה רק גרירה ריקנית וחסרת מטרה של הדברים, והמתנה לסוף."
(גרומאך במכתב אל מקס וינר, 1945)
גרומאך ימשיך להחזיק ברעיון של ספרייה יהודית מרכזית, שתהיה מבוססת על ביזת הנאצים. אפילו חבריו מתייחסים לרעיון בביקורתיות. מה פתאום שיהודים ייקחו על עצמם לנהל ספרייה שמורכבת מביזת הנאצים? מה פתאום שיהודים יפיקו תועלת ממעשי השוד של הנאצים? ואם לא די בכך, זו תהיה גם ספרייה יהודית על אדמה גרמנית. כל אלו הן דילמות מוסריות לא פשוטות.
את רעיון "הספרייה היהודית המרכזית" של גרומאך אפשר לראות בדרכים שונות. אבל אין לראות חולשה בכך שגרומאך הרשה לעצמו לשמוח בספרייה שלו, אלא דווקא חוסן מנטלי. זו הייתה דרך לשרוד ולהינצל, בזכות ערמות של ספרים.
הספרים הושמדו ואבדו – האמנם?
מובן שהנאצים היו שמחים לשים את ידם על כל הספרים רבי הערך בספריות יהודיות. אלא שהתוכנית הזו נכשלה, בין השאר בזכות אומץ הלב של אנשים שהיו מוכנים להסתכן בהברחת ספרים למקומות מבטחים. גם בית המדרש תרם את חלקו לפעולות מן הסוג הזה.
הצטרפו גם אתם להתנגדות הסמלית לנאצים!
עובדי "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" מודעים לכך שהספרים שלהם יכולים ליפול בכל עת קורבן לשוד או לוונדליזם. לכן הם מכינים תוכנית להצלתם. ההחלטה היא שאנשים שבית המדרש בוטח בהם, אשר מהגרים מגרמניה, ייקחו עמם בחפציהם האישיים ספרים ומסמכים שערכם גבוה במיוחד. הפריטים האלה יכולים בהחלט להיעלם מעיניהם של פקידי המכס, שכן הם יחשבו שמדובר בחלק מן הספרייה הפרטית הגדולה של המהגר. יוזמי התוכנית מעריכים שהסיכון אף קטן עוד יותר אם המהגר אינו בעל דרכון גרמני. ואכן, התוכנית פועלת היטב. אלכסנדר גוטמן, פרופסור הונגרי לתלמוד, עוזב את גרמניה ב-1940. בחפציו האישיים הוא מעביר 60 ספרים יקרי ערך לארצות הברית.
ב-1939 מצליח בית המדרש, ברוב תבונתו, לשלוח שלושה ארגזים של פריטים יקרי ערך לירושלים. הארגזים מכילים עבודות של הפסיכולוג הגרמני מוריץ לזרוס, שיש להן ערך מדעי רב.
אבל גם מחוץ לכותלי "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" נעשים מאמצים אמיצים להגן על נכסי תרבות יהודיים. כך למשל
פעולות הצלה כאלו ואחרות מהוות גילויי התנגדות סמלית לניסיון ולהכחיד באירופה כל דבר יהודי.
"המעשה הסמלי של הצלת ספרים – אולי כאשר כבר לא הייתה אפשרות להציל אנשים, ואנשים גם לא יכלו עוד להציל את עצמם – הוא בבחינת פעולה אחרונה של התנגדות רוחנית לצורר הנאצי."
(ד"ר נח גרבר, אוניברסיטת ת"א, 2023)
הניצולים
ומה עלה בגורלם של בני האדם? כדאי שנייחד תשומת לב לאלה מאנשי הצוות והסטודנטים שהצליחו להגר מגרמניה. אתם בטח מרגישים הקלה כשאתם קוראים את זה, אבל אף אחד לא הקל על המהגרים, והם ודאי שלא עשו לעצמם חיים קלים.
איסמר אלבוגן, למשל, מסרב לשמוע על הגירה במשך זמן רב. עוד יש לו חובות למלא – כך הוא אומר לאשתו. משנת 1937 ואילך משתנה תחושתו. למעשה, לא נותר לו אלא לייעץ לַסטודנטים שלו לאן כדאי להם להגר. הוא עצמו מהגר לארצות הברית, ומקווה שמשם יוכל לעזור לעמיתיו ולתלמידיו להגר גם כן.
אשתו של אלבוגן מסכמת את פרידתו מבית המדרש הגבוה למדעי היהדות:
"לעולם לא אוכל לשכוח את הרצינות העמוקה ואת הכאב שהקרינה הבעת פניו כשעלה אל דוכן הנואמים בטקס הפרידה שנערך לכבודו. האולם היה מלא עד אפס מקום […]. יש לי תצלומים מן הטקס, שריחפה מעליו אווירה של קודש כמעט; הדוכן היה מקושט בפרחים, פני הנוכחים היו רציניים, והפרידה הייתה קרובה – זה היה רושם חזק מאוד!" (רגינה אלבוגן, 1956)
טקס הפרידה מאיסמר אלבוגן: אלבוגן עומד על בימת הנואמים ונושא נאום אחרון. ליאו בק יושב בקהל.
דרום-אמריקה
שווייץ
ישראל
ארה"ב
ברהם הֶשֶל
אלכסנדר גוּטמן
מקס וינֶר
פרנץ לנדסבֶּרגֶר
אוֹיגֶן טוֹיבּלֶר
פרנץ רוזנטל
...
יוליוס גאלינֶר
אמיל ברנהארד-כהן
מקס וינֶר
פריץ בַּמבֶּרגֶר
הרברט א. שטראוס
...
בריטניה
מֶלווין וארשאוּאֶר
מקס אֶשֶלבּאכֶר, ג'ני דֶרפלֶר (ספרנית)
...
ארגנטינה
הוגו פוקס
פריץ ל. שטיינתאל
סוּז האלֶנשטיין
...
ברזיל
אוסטרליה
הנרצחים
אבל אתם יודעים שרק מעטים מאד הצליחו להינצל. רבים מהסטודנטים, המרצים והעובדים בבית המדרש לא שרדו את השואה. ספריית הספרים האבודים היא בין היתר יד לזכרם.
זוכרים את רגינה יונאס? הרבָּה הפרוגרסיבית דאגה אחרי ליל הבדולח בעיקר לצרכיהם של קשישים בבית החולים היהודי בברלין. בשנים 1940 ו-1941 היא סייעה לקהילות יהודיות בגרמניה שכבר לא היו להן רבנים.
בשנת 1942 היא היא נשלחת ביחד עם אמה לטרזיינשטט. גם במחנה היא ממשיכה במלאכתה כרועה רוחנית. ב-1944 מעבירים אותה לאושוויץ, ושם היא נרצחה, ככל הנראה עוד ביום הגעתה.
רשימה לא מלאה של בוגרות ובוגרים של בית המדרש, ושל נשות- ואנשי-צוות, שנרצחו בידי הנאצים
זיגפריד אלכסנדר
(ברלין)
האנס אַנדוֹרן
(נירנברג)
לואיס בּלוּמֶנתאל
(ברלין)
איזידור קארוֹ
(קלן)
האנסיורג האנף
(ויסבּאדֶן)
רֶגינַה יוֹנאס
(ברלין)
הוגו קליין
(ברלין)
זיגפריד קליין
(דיסלדורף)
האנס לֶוֶנתאל
(ברלין)
לאופולד לוקאס
(ברלין)
מרטין סלוֹמוֹנסקי
(ברלין)
זלוֹמוֹן זאמוּאֶל [או: שלמה שמואל]
(אֶסֶן)
יוליוס ווֹס
(בּילֶפֶלד)
אַדֶל שפֶּרלינג
(ברלין)
יוליוס לבקוביץ
(ברלין)
ארתור שפּאנִייֶר
(ברלין)
יוהאנה נתן
(ברלין)
"מבין המורים שבדקו את מחברת המטלות שלי בין סמסטר הקיץ של שנת 1939 לסמסטר הקיץ של שנת 1942, מתוך אנשי סגל ההוראה שהחליפו את המורים שהיגרו מגרמניה ומתוך בעלי-תפקידים בקהילה היהודית בברלין, שבית המדרש העסיק אותם כמרצים אורחים משנת 1940, הצליחו רק ליאו בק, ארנסט גרומאך, אלכסנדר גוטמן, אויגן טויבלר, מוריץ הֶנשֶל וליאו ויסטֶן להישאר בחיים ולעבור את שנות המלחמה בברלין, להגר, או לחזור ממחנות הריכוז עם תום המלחמה. האחרים מתו בייסורים במחנות הריכוז, נעלמו לאחר גירושם מברלין בלי להשאיר עקבות כלשהן, או הוצאו להורג בלי משפט."
הרברט א. שטראוס, סטודנט בבית המדרש
אלה ששרדו את השואה
המלחמה מסתיימת במאי 1945. שבויי מלחמה, אסירים במחנות ריכוז ועובדי כפייה משתחררים. מי מבין האנשים שהכרנו בבית המדרש הצליחו לשרוד?
ספרים כעדויות לגורלות
במקום שבו הספרים נמצאים התחוללו טרגדיות אנושיות – בני אדם נרצחו. אחרים נמלטו. והיו כאלה ששרדו. הספרים הם עדים אילמים לכל הגורלות האלה. ובכל זאת הם יודעים לספר לנו לא מעט דברים, אם נדע לקרוא אותם נכון.